פסק-דין בתיק ע"פ 130/04

השופט א' א' לוי:

1.        המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטות ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב, ת' שפירא) בעבירות אינוס - עבירה לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק); מעשה סדום - עבירה לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק; הדחת קטין לסמים מסוכנים - עבירה לפי סעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים המסוכנים, תשל"ג-1973 (להלן: הפקודה) והחזקת סם מסוכן - עבירה לפי סעיף 7(א) בצירוף סעיף 7(ג) לפקודה. בית המשפט המחוזי גזר למערער ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל ושנת מאסר על-תנאי. בנוסף, הופעל מאסר מותנה בן עשרה חודשים שהושת על המערער בבית המשפט לנוער במסגרת הליך קודם בו הורשע בעבירות רכוש, אלימות, סמים תעבורה ובריחה ממשמורת חוקית, ונקבע כי חציו ירוצה בחופף וחציו במצטבר, כך שאורך המאסר הכולל הועמד על ארבע שנים וחמישה חודשים. לבסוף, חויב המערער לשלם סכום של 2000 ש"ח, על-פי התחייבות עליה חתם במצוות בית המשפט לנוער, ואשר במסגרתה התחייב להימנע, במשך שנתיים, מביצוע עבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים.

           המערער מלין על הרשעתו, ולחילופין, על חומרת העונש שהושת עליו.

רקע עובדתי

2.        המערער, בהיותו בן 15, הכיר את המתלוננת שהיתה תלמידה ובת שלוש-עשרה, ועד מהרה הם התהדקו היחסים והם אף החלו לקיים יחסי מין. הורי המתלוננת התנגדו נמרצות לקשר בין השניים, וניסו להרחיק את המתלוננת מעל המערער. במקרים אחדים, התנגדות זו מצאה ביטויה באלימות פיזית כלפי המתלוננת מצד אביה, ושיאה היה בהרחקתה מביתה לבית דודה בעיר אחרת. אף אמו של המערער לא ראתה בעין יפה את הקשר בין בנה למתלוננת, ונהגה לגרש את האחרונה מביתם כל אימת שפגשה בה. מקץ כשנה ומחצה, קשר המערער קשרי חברות עם נערה אחרת, ועל רקע זה נפרדו דרכיהם של המערער והמתלוננת.

           כשנה לאחר מכן, חידשו השניים את הקשר ביניהם, ביוזמתו של המערער, חרף העובדה שהמערער הוסיף להתראות עם נערה אחרת. המערער והמתלוננת נהגו להיפגש מעת לעת, לקיים יחסי מין ולעשן סמים. ביום האירועים  נשואי כתב האישום, טלפן המערער למתלוננת וביקשה לבוא לביתו. המתלוננת הסכימה, והסבירה בעדותה כי זו הפעם מטרת בואה לא הייתה קיום יחסי מין, אלא רצונה להיפרד מעל הנאשם ולסיים את הקשר שניהלו, על רקע העובדה שפגשה בבחור אחר עמו הייתה מעוניינת לנהל קשר רציני (עמ' 28 לפרוטוקול).

           עם סיום עבודתה, הגיעה המתלוננת לרחוב בו גר המערער, והוא הציע לה לעלות לביתו. המתלוננת הסכימה, והמערער הכניסה לחדרו בהיחבא ונעל את הדלת. תחילה, שיחקו המערער והמתלוננת במשחק קלפים. לאחר מכן, הציע המערער למתלוננת לעשן סם, אשר על-פי תיאורה, שונה היה מהסם אותו עישנה במחיצתו בעבר. המתלוננת אמרה למערער שהיא אינה מעוניינת בעישון הסם, וכי היא מעוניינת להיגמל מהרגל זה, אך לאחר הפצרות בן זוגה נעתרה לבקשתו לעשן עמו את הסם. המתלוננת העידה כי עישון הסם השפיע עליה באורח שונה מבעבר, וכי היא חשה ברע, מסוחררת ועייפה.

           לאחר שעישנו יחד את הסם, החל המערער לנשק וללטף את המתלוננת. את שאירע לאחר מכן, תיארה המתלוננת בעדותה באופן הבא:

"כנראה ששנינו היינו מאוד מסטולים, הוא לא התייחס אלי בכלל, הוא התחיל להוריד לי את המכנסיים ואני הרמתי אותם. אח"כ הוא ניסה שוב להוריד לי את המכנסיים והוריד אותם עד הברכיים. פשוט הייתי מסובבת אחורנית, ישבתי בהתחלה עם הבטן כלפי המיטה ורגליים על הרצפה. הוא החדיר את האיבר מין שלו לתוכי בפי הטבעת וזה מאוד כאב לי, אמרתי 'די מ' תפסיק', בכיתי, הוא לא התייחס. הוא סובב אותי והרים אותי עם המותניים על המיטה, ואז הוא בא לקיים איתי יחסי מין מקדימה. ניסיתי לתת לו מכה, אמרתי... 'די מ' תפסיק', צבטתי אותו, התכווצתי כדי שלא יצליח להכניס את איבר המין שלו. הוא מרח עלי קרם ופשוט בכיתי, ואמרתי לו 'מספיק'. הרגשתי מאוד מסטולית, לא יכולתי להמשיך להתנגד. פשוט הפסקתי להתנגד, הוא שם לי אצבעות בפה שאפסיק לבכות ואמר 'אמא שלי ישנה היא תתעורר'. הוא דחף לי את האצבעות שלו בכוח לאיבר המין שלי, וזה נורא כאב לי והוא המשיך בשלו, פשוט לא היה איכפת לו, לא הזיז לו" (עמ' 31 לפרוטוקול).

           המערער, מצדו, טען כי יחסי המין התבצעו בהסכמתה של המתלוננת, וכי אין הוא יכול להעלות על דעתו דבר שיש בו כדי לייחד או להבדיל את פגישתם זו ממפגשי-עבר אחרים, בהם קיימו יחסי-מין בהסכמה ועישנו סמים. כשנשאל המערער מדוע הוא סבור שהמתלוננת החליטה להתלונן במשטרה בגין אירועי אותו ערב, השיב, בתחילת עדותו, כי הוא סבור שהודחה לכך בידי שכנתה ואביה (עמ' 94 לפרוטוקול), ובחקירתו הנגדית טען כי ייתכן שקנאתה בחברתו הנוכחית היא שהניעה אותה להתלונן (עמ' 125 לפרוטוקול).

3.        בית המשפט המחוזי העדיף את גרסת המתלוננת. הוא מצא את עדותה מהימנה ואמינה על כל חלקיה, ואילו את גרסת הנאשם דחה כמיתממת ומתחמקת. בית המשפט המחוזי הדגיש כי עדותה של המתלוננת הייתה מפורטת ועקבית, כי נמסרה בפתיחות ובכנות וכי לא ניכר בה ניסיון להתחמק מפרטים בלתי-נוחים או לייפות את המציאות:

"...[המתלוננת] סיפרה על תחילת קיום יחסי-מין עם הנאשם זמן קצר לאחר היכרותם, בהיותה בגיל 13 בלבד; על מריבותיה עם הוריה ומכות שקיבלה מאביה בעטיו של הנאשם; על הרחקתה מן הבית, שלא הצליחה להפרידה מן הנאשם לאורך זמן... בנוסף לכל אלה, לא בושה לספר על מסגרת יחסים מוסכמת עם הנאשם בתקופה השניה, בהיותה בת 15 בלבד, שהושתתה על קיום יחסי-מין ושימוש בסמים ללא כל מחויבות רגשית וללא עתיד נראה לעין. ההסבר שנתנה המתלוננת להתנהגותה זו היה, אהבתה לנאשם, גם ביום האירוע נשוא האישום, אהבה שלמיטב התרשמותי לא פגה כליל גם בעת שמיעת עדותה... כאן המקום לדחות טענת הסניגור בסיכומיו כי המדובר היה ביחסי 'אהבה-שנאה' של גיל טיפש-עשרה. אף בדל של שנאה לא היה כאן, אלא רק אהבה תמימה, נאיבית, בוערת ועיוורת, אשר לא פחד מהוריה, ואף לא נקיטת אלימות פיזית, הרחקה או חרם דיבור מצדם, לא כיבוה" (עמ' 38-39 להכרעת הדין).

           ועוד יצוין, כי לעדותה המהימנה של המתלוננת - כמבואר בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי - הצטרפו ראיות נוספות, אשר תמכו בגרסתה. עם אלו נמנו, בין היתר, ראיות על אודות מצבה הנפשי של המתלוננת בבוקר שלאחר האירוע.    

           לעומת זאת, את גרסת המערער מצא בית המשפט המחוזי כחמקמקה ומינימליסטית, וציין כי הרושם הכללי שהותיר בעדותו שלילי ובלתי-אמין. כך למשל, שינה המערער את גרסתו ביחס למעשה הסדום שביצע במתלוננת פעמים רבות (ראו עמ' 28 להכרעת הדין). בנוסף, חלקם של עדויות העדים שבחר להעיד להגנתו חיזקו דווקא את גרסת המתלוננת, ובעיקר ביחס למצבה הנפשי בבוקר שלמחרת האירוע (ראו עמ' 31 ואילך להכרעת הדין).

הערעור כנגד הכרעת הדין

4.        בפיו של המערער היו השגות רבות כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, שגה בית המשפט קמא עת הרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום,  מאחר ולא היה מקום לקבל את גרסת המתלוננת כמהימנה. בקבלו את גרסת המתלוננת, כך על-פי הטענה, התעלם בית המשפט קמא מכשלים לוגיים ומממצאים עובדתיים שונים אשר אינם מאפשרים לקבוע את אשמתו על-פי מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים.

           כך למשל, מציין המערער, כי למתלוננת מניעים רבים לטפול עליו אשמת שווא - המתלוננת הייתה שרויה בפחד מתמיד מהוריה, אשר התנגדו, כאמור, לקשריה עם המערער ונהגו בה באלימות. לכן, לאחר ששהתה לילה שלם בבית המערער מבלי להודיע על כך להוריה, נאלצה המתלוננת - כמוצא יחיד מנחת זרועו של אביה - לבדות מלבה סיפור הכולל אונס. המערער מדגיש כי המתלוננת עצמה מאשרת כי עלתה לביתו, כי הסכימה לנעילת חדרו וכי התנשקה והתגפפה עמו. מכלול נסיבות אלו, לטענתו, אינו מצביע על קיום יחסי מין שלא בהסכמה, והוא אף לא אפשר למערער להבחין מה נשתנה ליל האירוע מיתר מפגשיהם של המערער והמתלוננת, בהם קיימו השניים יחסי מין בהסכמה. המתלוננת אף לא הקימה קול צעקה בעת המעשה, וזוהי, לדידו, התנהגות שאינה מתקבלת על הדעת בסיטואציה מעין זו. בייחוד מדגיש המערער את שימושה של המתלוננת בסמים - דבר שיש בו כדי לפגוע פגיעה ניכרת באמינותה, מחמת פגימתו האפשרית של הסם בזיכרונה וביכולותיה הקוגניטיביות. לשימוש בסם, נטען, השפעה אף על שאלת מודעות המערער לאי-הסכמתה של המתלוננת. שכן, אף אם המתלוננת, באופן סובייקטיבי, לא הייתה מעוניינת בקיום יחסי המין, ספק אם היה במצבה הפיזי והנפשי באותו הלילה כדי לאפשר למערער להבין כי אינה מסכימה.

           בפי המערער טענות רבות נוספות כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וצרה היריעה מהכילן. אקדים ואומר, שלא מצאתי ממש בטענותיו של המערער, וממילא לא נמצא לי כל טעם טוב לשנות מפסק דינו של בית המשפט קמא.

5.        כלל נקוט הוא בידינו, כי בית-המשפט שלערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים המתבססים על התרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדים שהופיעו בפניה (ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 265, 280; ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1), 551, 555). התערבות מסוג זה יוחדה למקרים חריגים, דוגמת מקרים בהם הגרסה העובדתית שאומצה על-ידי בית המשפט אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו בפניו. עניינו של המערער אינו נמנה על אלה. בית המשפט הגדיר את גרסתה של המתלוננת כ"עקבית, ברורה וקוהרנטית, בלא ניסיון להתחמק מפרטים בלתי-נוחים, לייפות או להחמיר את המציאות. דבריה וסגנונה הפשוטים והקולחים, מצביעים על ספונטאניות וחוסר תחכום, ומעידים כי מקורם בחוויות ואירועים שחוותה על בשרה" (עמ' 38 להכרעת הדין). למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי לאחר ניתוח מפורט ומקיף של גרסת המתלוננת, ולאחר שהוא נדרש לכל אחת מן הטענות וההשגות אותן שוטח המערער גם בפני בית-משפט זה, ודחה אותן. כך לעניין פחדה של המתלוננת מאביה (עמ' 49 להכרעת הדין); כך ביחס לאי-דיוקים והתאמות בעדות המתלוננת (עמ' 43, 45 להכרעת הדין); כך לעניין "מניעיה" של המתלוננת לטפול על הנאשם אשמת-שווא (עמ' 49 להכרעת הדין) וכך ביחס ליתר השגותיו של הנאשם.